תחילת החיים עם סימה היו שנים אחרונות של אמא
מאוד דאגתי לה אז
אבל לא יכולתי להגיד
ביני לאמי היה רק קשר בטן
מאוד חזק
מאוד רגשי
אבל חסר מילים
הכול בבטן
יום אחד אני מגיע הביתה
סם משיבון
ושומע רק סוף של המשפט
״והיא בפנימית א באכילוב״
נכנס לפניקה
התקף חרדה
משהו מאוד רגיל לימים ההם
שטפונות של התקפי חרדה
מתקשר לבית של הורי
אין תשובה
בא לסימה
מבוהל
מספר לה
והיא בשיא הפשטות שולפת לי את
המשפט הבא
ארקדי!!!
״מה שלא מובן לא חשוב״
משפט שכל כך הפוך לכל משאני
כל כל רחוק מהמלחמה הגדולה ההיא
בה מישה קטן אבא שלי ננטש
שאני פשוט נרגע
נשכב
ונרדם לכמה שעות
כמו תינוקת
זאת סימה.