יום ראשון בבית ספר

תמונה

ישראל
אני בן 14
בקושי חודשיים בארץ ״עולה חדש״
בית הספר רודמן ״קרית ים״
יום רשאון ללימודים
כיתה של עולים
לומדים עיברית
בהפסקה קלטתי פסנתר עומד באולם ספורט
בודד
עוד לא מכיר אף אחד
הפסנתר קורה לי
תמיד הוא קורה לי כשאין לי עם מי לדבר
התיישבתי לידו
אף פעם לא למדתי לנגן
האצבעות זזות איזה מנגינה לא מוכרת
תמיד העדפתי לא מוכר
משהו משלי
מקורי חדש
שאני המצאתי
מכונס בתוך עצמי כאילו לא רואה אף אחד
בפנים רוצה שמישהו יתלהב שיבוא
שיהיה חבר
מגיע נער עם חיוך דיבילי על פניו
מוציא גז אונס משפריץ לי אל תוך הפנים!
אני בשוק!
הוא בורח
חבר שלו נשאר להסתכל כולו מתפקע מצחוק
בחיים לא נתתי אגרוף כזה עוצמתי
לא לזה שהשפריץ
לזה שצחק
אחרי דקה שוב מתישב ליד הפסנתר
כבר לא מרוכז
גם מי צריך חברים
לשרוד
שוב…
מה שצריך זה רק לשרוד
עוד קצת
מחוץ לחלון מתארגנת קבוצה של נערים
לקחו את האגרוף שלי ברצינות
הולכים להרוג אותי
אני ממשיך לנגן
האולם ספורט התרוקן
נפתחת דלת
נכנס גרוזיני שתי מטר גובה
מטר וחצי רוחב
קופא מפחד אבל ממשיך לנגן
החיים הקצרים עוברים לי בראש
כמו פרמים שניה לפני המוות
לא היה שם כלום
כמה צלילים שלא ממש גיבשתי
אוכל
המון אוכל
אבל ככה
לא משהו
הגרוזיני מתקרב אלי מבקש שיקום
קם
הוא מחבק אותי מכל הלב ואמר:
כל הכבוד!!!
הבני זונות האלה הכניסו את הבן דוד שלי שגם ככה נכה
לבית חולים
מגיע להם
אני איתך ילד!!!
אני המום
אלימות לא חדשה לי
ראיתי יותר דם בילדות שלי
מכל סרט של טרנטינו
הרבה יותר ממלחמת לבנון הראשונה
״שלום הגליל״
אבל בכל זאת הכזבה
לא יהיה כאן שקט
שקט זה מוסיקה
ספרים
אוכל
לא יודע לא מבין מה זה
אבל מחפש
בבוקר אמרתי לאבא
לא הולך לשם יותר
למה אתה לא לומד??
ככה אמרתי לו
לא בא לי.